דרך חדשה | ברכה יומטוביאן
אני בת 33. את המסע הזה התחלתי בגיל 29, כאמא צעירה לשני תינוקות – רפאל בן תשעה חודשים, ונועם בן שנה ועשרה חודשים. החיים היו אינטנסיביים ומלאים, אבל אז – בדיוק כשחשבתי שאני מתחילה להתייצב ולהסתגל לשגרת החיים עם האמהות – הגיעה האבחנה.
יש לך סרטן.
העולם התערפל.
הרופאה אמרה את המילים, ודמעות מיד עלו בעיניים. בכיתי. רגע אחד של הצפה.
ואז – נשימה עמוקה. משהו בי התעשת. הבנתי שאין לי את הפריבילגיה להישבר.
יש לי תינוקות בבית. אני חייבת להיות חזקה – בשבילם, בשביל המשפחה, בשבילי. אני כבר אדע איך להתמודד.
ואז, שבוע וחצי לפני תחילת הטיפולים, אבא שלי עבר אירוע מוחי קשה. הוא אושפז לתקופה ארוכה ויצא למסע שיקום מורכב. הלב שלי נקרע – בין הדאגה לו לבין ההבנה שאני עצמי יוצאת עכשיו למסע לא פשוט.
עזבתי את העבודה, נפרדתי מכל מה שהכרתי, וצללתי למסע ההחלמה – פיזית ונפשית.
טיפולים כימותרפיים, ביולוגיים, ניתוחים, הקרנות, תופעות לוואי לא שגרתיות – אבל גם תהליך עמוק של בנייה מחדש. הגוף עבר טלטלה, וגם הנפש.
וכשזה נגמר – או לפחות, כששלב מסוים הסתיים – בער בי לחזור לחיים. לא לחזור לאיפה שהייתי, אלא להתחיל מחדש, אחרת.
הדבר הראשון שרציתי היה לסגור מעגלים. להשלים את הדברים שהשארתי פתוחים.
חזרתי לעשות את המבחן האחרון והכי קשה של התואר שלי – תואר ראשון בחשבונאות, תחום שאותו בחרתי לפני שנים מתוך רצון ליציבות.
וגם, הוצאתי רישיון נהיגה – משהו שניסיתי להשיג עוד מגיל 17, ולא הצלחתי.
זו לא הייתה רק סגירת מעגל – זו הייתה הצהרה פנימית: אני כאן. אני מסוגלת. אני חוזרת.
במקביל, התחלתי לחפש את הכיוון החדש שלי. רציתי תחום שיש בו משמעות, מגע עם אנשים, עשייה שמביאה טוב. ידעתי שזה חייב להיות משהו מהעולם הרפואי.
נרשמתי לתוכנית שיקום תעסוקתי בשם "סולם", שקיבלתי עליה המלצה בוועדה הרפואית של ביטוח לאומי. במשך חצי שנה חזרתי למסגרת: קימה בבוקר, התארגנות, עמידה בזמנים. לצד הליווי הקוגניטיבי והרגשי קיבלתי הזדמנות להכיר מחדש את היכולות שלי, את החוזקות – את עצמי.
כשסיימתי את התוכנית, חזרתי אליה – הפעם לא כמשתקמת, אלא כחלק מהצוות. העברתי קבוצות יישומי מחשב וסדנאות בישול, והעבודה עם אנשים בתהליכי שיקום חידדה לי עוד יותר את ההבנה: אני רוצה להיות אחות.
זו בחירה שמגיעה מהמקום הכי עמוק שלי. מקצוע שיש בו שליחות, משמעות, אנושיות, וגם גמישות – כדי שאוכל, בתקופות מסוימות, לשים את הילדים שלי במקום הראשון. אחות בקופת חולים, בטיפת חלב, בבית חולים – כל מסלול שיבחר, יתאים לרגע שבו אני נמצאת.
יש בי חששות – זה טבעי. אני אמא לילדים קטנים, ואין לי הרבה עזרה בסביבה הקרובה.
אבל בן הזוג שלי תומך בי לגמרי, ואני מאמינה שגם אם זה לא פשוט – זה אפשרי.
יש בי אמונה. יש בי רצון למלא את הייעוד שלי.
ואם הייתי יכולה לדבר עם אישה שנמצאת עכשיו בתחילת הדרך – ברגע ההוא שאחרי האבחנה – הייתי מחבקת אותה בלב ואומרת:
הלוואי שתצליחי להתמלא באמונה. שתזכרי שגם בזמנים הכי חשוכים – יש בתוכך אור שמחכה לפרוץ. הכאב, בעזרת השם, יחלוף. ואת – תיוולדי מחדש.
תגלי בעצמך כוחות שלא ידעת שקיימים, ואולי אפילו תגלי מחדש מי את, ומה באת לעשות בעולם הזה. כי לפעמים, דווקא מתוך השבר – נסללת דרך חדשה.
ולפעמים, דווקא כשהכול מתערער – משהו עמוק ויציב בתוכך נבנה.
עמותת "אחת מתשע" מחבקת את ברכה ומשפחתה באבלם על מות אב המשפחה, ר' דניאל ועקנין, ומחזקת אותם ברגעים הקשים.
מאי 2025