מסע משפחתי
באוקטובר 2005, בגיל 34, בזמן שהנקתי את בתי הקטנה, הרגשתי גוש שגרם לי להבין שמשהו לא כשורה.
הייתי אמא לשלושה ילדים קטנים, בת שנה, בת שלוש, ובן שש. לא הייתי הראשונה במשפחתי ששמעה את האבחנה הזו. שתי אחיות של אמי נפטרו מסרטן השד, ובת דודתי חלתה ממש שנה לפני. בזמן שהיא חגגה את סיום הטיפולים שלה, אני נכנסתי לניתוח הראשון שלי.
אף שהבדיקה הגנטית הראשונית שלי הייתה שלילית ובהמשך להמלצתו של פרופ' פרידמן, התעקשתי להמשיך בבירור גנטי, וגיליתי שאני נושאת מוטציה גנטית ייחודית למשפחתי.
זו הייתה בשורה קשה להתמודד איתה וחייבה החלטות לא פשוטות. עדכנתי את כל המשפחה המורחבת, והרוב נבדקו. בזכות הבדיקות, אחותי התאומה ובת דודתי גילו שגם הן נשאיות. לפני שבע שנים, כשהתבשרתי שאחותי חלתה, זה כאב לי מאוד, אבל התנחמתי בכך שהמעקב הציל אותה מטיפולי כימותרפיה בזכות גילוי מוקדם.
הקשר שלי עם אחותי הוא משהו שקשה להסביר במילים. כתאומות תמיד היינו קרובות, אבל ההתמודדות המשותפת חיזקה אותנו אף יותר. ליוויתי אותה בניתוח ובהחלמה, וכשבת דודתי חלתה שוב לפני כחמש שנים, הניסיון שלי עזר לי להיות שם עבורה באמת. עד היום אחותי התאומה ואני מקפידות ללכת יחד למעקב פעמיים בשנה בשיבא – זמן בו אנחנו הולכות יחד מרצון לתמיכה הדדית ובילוי זמן משותף.
בזמן המחלה שלי, הילדים שלי היו קטנים מאוד. אמא שלי הייתה מקור תמיכה עצום, וכך גם בן זוגי ואחיותיי. התמיכה המשפחתית, יחד עם חברות טובות, הייתה מה שאפשר לי להתמודד עם האתגר הזה. למדנו כולנו שיעור חשוב על הכוח המנטלי שלנו ועל הצורך לחיות את הרגע, לא לדחות את החיים למחר.
היום, כשהבת הבכורה שלי הגיעה לגיל שבו היא צריכה להתחיל בבירור הגנטי. החשש תמיד שם, אבל אני יודעת דבר אחד בוודאות: אנחנו נעמוד בזה יחד.
סרטן השד היה ועדיין נוכח במשפחתנו, אבל הוא גם הפך אותנו למלוכדים ולמודעים יותר. הכוח שלנו נמצא ביכולת לראות אחד את השני, לתמוך, ולעמוד חזקים מול הלא נודע – כמשפחה.
פברואר 2025