בוער בי השינוי

שמי הדס פריזמנט, בת 41, עורכת דין עצמאית, בעלת משרד העוסק בדיני עבודה, אמא לשני מדהימים – בארי בן 10 ויוני בן 6, גרושה, ספורטאית, כותבת ומטיילת. 

הייתי בת 38 כשאובחנתי עם סרטן השד (אני בכוונה לא כותבת "חליתי" כי לא הרגשתי חולה בשום שלב). באותה שנה גם התגרשתי וגם עברתי אירוע לבבי. 

אובחנתי במקרה. רופא המשפחה כנראה שמע את ההיסטוריה העשירה והמסורטנת שלנו במשפחה (שלא קישרתי לעצמי) והפנה אותי לממוגרפיה. הייתי בת 38 ולקח לי כשנה לקבוע תור. לא הייתי בלחץ, כי שנה קודם לכן הרגשתי גוש בשד ונבדקתי אצל כירורג שד שאמר לי שזה כלום. 

כשאובחנתי הרגשתי שהשמיים קצת נפלו עליי. קצת הרבה. 

בפעם הראשונה שהתייחסו אליי כאל "חולה אונקולוגית". התכווצתי בלב, אבל באותו רגע הבנתי שלא משנה מה, אני לא מוכנה להיות "חולה אונקולוגית". לכל היותר "מטופלת אונקולוגית". האמנתי ש"סרטן" זה דבר גדול, שבטוח יגיע הרגע שבו אתפרק, שלא אחזיק מעמד, שכולם סביבי יטפלו בי, אבל הרגע הזה פשוט לא הגיע. כמו שתמיד נהגתי להתמודד עם דברים, להחזיק את עצמי, להמשיך לתפקד, כך היה גם הפעם. 

כמובן שהיה לי קשה, אבל התמודדתי עם זה כמו שאני מתמודדת עם דברים בחיים- באמצעות עשייה שגרמה לי להרגיש טוב יותר:

•  לא הסתרתי. התחלתי לכתוב בפייסבוק פוסטים והכתיבה והשיתוף עזרו לי לעכב ולעכל את הדברים, ולווסת את הרגשות שלי. התגובות לפוסטים שלי חיזקו אותי מאוד ובמיוחד נשים רבות שכתבו לי שבזכות הפוסטים שלי הן מקפידות על שגרת מעקב לבריאות השד שימחו אותי מאוד. 
• המשכתי לעבוד. מבחינתי עבודה בתחום שלי היא שליחות, והמשך השמירה על השגרה מאוד סייע לי להסיח את הדעת מהדאגות. 
• מצאתי מעגלי תמיכה, חברות קרובות, סדנאות עם נשים נוספות שחלו בסרטן השד.
• הקפדתי להזכיר לעצמי כמה מזל היה לי שגיליתי את הסרטן בשלב מוקדם יחסית- ושאם לא הייתי נבדקת בגיל 38 במקרה ככל הנראה לא הייתי כותבת את הפוסט הזה היום! 

שנה אחרי סיום ההקרנות עברתי התקף לב מסוג סקאד וכיום אני במעקב במחלקה האונקולוגית, הקרדיולוגית והראומטולוגית (כי יש לזה קשר למחלה אוטואימונית) שיניתי את חיי מקצה לקצה. הבנתי שאם יהיה לי מזל הסרטן לא יחזור שוב (דודתי חלתה בסרטן שד ושנים ספורות לאחר שהחלימה המחלה התפרצה בצורה של גרורות והיא נפטרה), אבל גם ש אין לי מושג כמה שנים באמת נשארו לי. התובנה הזו גרמה לי להבין שחיים רק פעם אחת, ושאני באמת ובתמים רוצה לחיות את החיים שלי בצורה הכי טובה שאני יכולה. 

נכנסתי חזק מאוד לעולם הספורט ואורח החיים הבריא. התחלתי לרוץ ולעשות אימוני כוח, שיניתי את התזונה שלי, ירדתי במשקל. הספורט והשינוי הזה, שהוא גם פנימי וגם חיצוני, מעניק לי תחושת מסוגלות אדירה. 

התחלתי לטייל בחו"ל ובארץ הרבה יותר, עם הילדים שלי וגם לבד, ולצבור חוויות משותפות. הפסקתי להתנצל על החלומות שלי!!! יום אחרי שסיימתי את ההקרנות טסתי עם הילדים שלי להודו. בהמשך טסתי איתם גם לנפאל לחודש וחצי ושם עשינו את אחד הטרקים המדהימים ביותר שעשיתי אי פעם. הייתי גאה בהם (ובי) על ההתמודדות עם התנאים הלא קלים שם (בין לבין טסנו גם לפאריז, יוון, בולגריה, ועוד). 

התגרשתי אחרי זוגיות של 22 שנים. זו היתה אחת ההחלטות הקשות שקיבלתי אי פעם, אבל הייתי שלמה איתה. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לרצות אף אחד, שאני להיות שלמה עם עצמי, גם אם זה לא מושלם. 

אני גאה בעצמי שהקפדתי ושאני עדיין מקפידה לחיות את החיים. לא לתת לסרטן להגדיר את מי שאני, לא לעסוק בו תמידית ולהמשיך לחייך גם אם קשה. 

אני גאה בכך שניהלתי את הטיפול שלי ולא נתתי לרופאים לנהל אותי- החלפתי בית חולים כשלא הייתי מרוצה, התעקשתי עם הפלסטיקאית על שחזור מסוים שרציתי בניגוד להמלצות ה"סטנדרטיות", לא התפשרתי על איכות החיים שלי במהלך הטיפול האנטי הורמונלי והחלפתי מספר פעמים את סוג הטיפול עד שמצאתי טיפול שאיתו אני חיה בשלום, בחרתי שלא לעשות כימותרפיה, ועוד. 

אני גאה בעצמי שלמרות המגבלות הפיזיות שהוטלו עליי בעקבות אירוע הלב, כיום שנה אחרי, חזרתי לכושר טוב יותר ממה שהייתי בו, לא ויתרתי ולא הפסקתי להתאמן. 

כיום, בין יתר עיסוקיי אני מתנדבת בעמותת אחת מתשע ומספרת את הסיפור שלי לצורך העלאת מודעות לחשיבות הגילוי המוקדם. בכל הרצאה שאני מעבירה אני מרגישה שאני חיה את הסיפור שלי שוב, מחדדת את הערכים שאימצתי לעצמי ושאני מנסה לחיות לאורם, ובעיקר מרגישה מחובקת ומועצמת בכל פעם מחדש. 

אני לא אגיד שסרטן הוא מתנה, אבל בעקבות הסרטן החיים שלי השתנו. קיבלתי פרופורציות לחיים, ובעיקר הכרתי את עצמי הרבה יותר טוב ולמדתי להיות נאמנה לעצמי. הפסקתי לרצות אנשים אחרים. למדתי לשים את עצמי במקום הראשון. אני מאמינה שהסרטן שיפר אותי בכל- בהורות שלי, באמונות שלי ביחס לעצמי, בהרגשה שלי עם עצמי, בעבודה, בכל.

ינואר 2025