כמעט הכל אפשר בחופש הגדול

בתור מתנדבת בתוכנית "לצידך", שמלווה מתמודדות עם סרטן השד, בשיחה הראשונה שלי עם אימהות צעירות תמיד עולה שאלה  "איך אני אמורה להתנהל כרגיל עם הילדים?" והתשובה שלי היא "איך אפשר להתנהל כרגיל כשהמצב לא רגיל?"

נעים מאוד, אני חגית, נשואה לאלון ואמא של שלי, רותם ואריאל. כשחליתי אריאל היה בן שנה, רותם הייתה בגן חובה ושלי למדה בכיתה ב', והיא זו שהבינה פחות או יותר שאמא במסע החלמה. אותה ילדה בת 8 התעקשה לוודא שאני בסדר בימים קשוחים ודאגה לאחיה הקטנים. רותם פחות התעניינה בזמנו. הדבר היחיד שהיה לה חשוב זה שלא אבקר בגן ללא פאה. ואריאל? אריאל קטן בשביל להבין, ככה לפחות חשבתי.

הסרטן (מסוג טריפל נגטיב) אובחן אצלי לגמרי במקרה כשהייתי בת 29, וכחלק מהתענוג גם גיליתי את הנשאות לגן  brca1)) . את הפרוטוקול הרפואי שלי התחלתי עם כימותרפיה בסתיו וסיימתי באביב. את סיום הכימותרפיות ציינתי בווילה בצפון עם בעלי והילדים.

אולי ניסע לכפר בחופש הגדול

בתכנון החופשה היה לי חשוב שהכל יהיה קרוב לחדרים, כי חששתי שאתעייף או אהיה חלשה. דאגתי שתהיה בריכה במתחם ועוד משחקים ופעילויות לילדים. לראות את הילדים נהנים היה עבורי משהו כל כך ממלא ומשמח. וגם כשתקפה אותי חולשה, לקחתי כיסא וישבתי סמוך לבריכה. הילדים שהיו רגילים עוד מהבית שכשאמא צריכה להתחזק היא בדרך כלל שוכבת על המיטה או רובצת על הספה לידם (אלו, אגב, היו השיעורים הראשונים שהבנות קיבלו לנושא של להיות קשובה לגוף שלך), היו מאושרים לראות אותי לוקחת חלק בחופשה המשפחתית שלנו.

אם יש משהו שמאפיין אותי זה העובדה שלפעמים אני קשה עם עצמי. רציתי עוד. רציתי לקחת חלק פעיל בחופשה ההיא, אבל ידעתי שזה יהיה מעשה לא חכם ולא אחראי אם אעמיס על עצמי יותר ממה שיכולתי לשאת. לכן ברשימת החלומות שלי כתבתי לי יעד: חופשה משפחתית עם סיום הטיפולים.

את הפרוטוקול הרפואי סיימתי עם ההקרנות בחודש יולי, בשיא החופש הגדול. הבנות ידעו שברגע שאני חוזרת הביתה מההקרנה האחרונה, אני סוגרת לנו חופשה משפחתית באילת. ואכן סגרתי. לא סתם חופשה משפחתית, אלא חופשה למשפחה המורחבת, כולל סבא, סבתא, הדודים, דודות והבני דודים. הרמנו פרויקט בלתי נשכח שאנחנו רק מחכים להוציא לפועל שוב.

בעיניי, מעבר לחופשה משפחתית, זו גם סגירת מעגל. כשסיפרנו לבנות על גילוי המחלה, שלי בכתה וביקשה להזמין אלינו מייד את כל המשפחה (לא משנה כמה תיווכנו לה, היא התעקשה שכל מי שמסורטן מת בסוף). כל המשפחה המורחבת התייצבה לבקשתה אצלנו בבית והיא עד היום מדברת על זה שזה זיכרון שנחקק לה, איך כולם התייצבו כשהיא חיפשה תמיכה. אז ככה זה התחיל, כשהמשפחה הגיעה אלינו מהצפון כדי לחבק אותה, וככה זה גם נגמר , כשחלק מהנוכחים גם הגיעו לאילת.

גם בחופשה הזו הילדים ידעו שאולי לא אהיה מסוגלת להשתתף בכל האטרקציות, ובאמת העדפתי להישאר לנוח במזגן מלחשוף את עצמי לשמש האילתית כשהם היו בבריכה. אבל היה לי חשוב להקדיש זמן לבילוי משפחתי שגם אני יכולה להשתתף בו: טיילנו יחד בטיילת, שטנו בהפלגה משפחתית בחופי אילת ואפילו עצרנו בספונטניות להאכיל אלפקות בדרך חזרה הביתה (מאז הסרטן למדנו לחיות עם הספונטניות). הטיול הזה מילא את הנפש של כולנו, גם אותי.

לצמוח ולגדול בחופש הגדול

אני משתפת את הסיפור הזה כי החשש של האימהות שאני משוחחת איתן ברור לי. הפחד לא לקחת חלק פעיל בחופש הגדול, לא להיות נוכחת בזיכרונות כיפיים של הילדים, הראש שלא נותן ליהנות מהרגע עד הסוף בזמן שהלב רוצה לשבור שגרה.

אל תלקו את עצמכן! נצלו את הזמן להחלים, להתאושש ולתכנן את החופשה המשפחתית הבאה. הטיפולים כופים עלינו לעצור את השגרה שאליה התרגלנו והגוף לא תמיד זורם גם כשממש מנסים ורוצים. נסו ליהנות בדרכים אחרות: לצלם, להכניס רק את הרגליים לבריכה וליהנות מהביחד.

עשו מהלימון לימונדה ונצלו את הזמן הזה לדברים שסביר להניח שלא הייתן עושות - במקרה שלי בינג' בנטפליקס, מרתון קריאת ספרים והוצאה לפועל של רשימת החלומות שלי.

אוגוסט 2024