התקווה איתך נשארת
ב 08.10.2004 מוצאי שמחת תורה, גיליתי את הגוש. 20 שנים חלפו מאז הרגע ששינה את חיי ללא הכר. הייתי אז בת 43.5, וכשהרופא הודיע לי שיש לי סרטן שד, הרגשתי כאילו העולם קורס.
עברתי כריתה של שד שמאל, כימותרפיה והקרנות, וגיליתי שאני נשאית של הגן BRCA2, גילוי שהוביל לכריתת רחם ושחלות, ובסוף גם לכריתת השד השני. זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד, אבל למרות הכאב והטיפולים הקשים מצאתי כוח להמשיך קדימה. הייתי נחושה לשמור על חיי בשביל שלושת הבנים הקטנים שלי. שמתי לעצמי מטרה – לראות אותם גדלים, ולהיות נוכחת בכל אחד מהאירועים החשובים בחייהם.
כשהתמודדתי עם הסרטן פחדתי מהמוות. פחדתי שלא אוכל להמשיך ללוות את ילדיי, שלא אראה אותם גדלים. ובכל זאת, בכל יום מחדש אמרתי לעצמי: "היום הזה אני כאן. יש לי את כל הסיבות לקום בבוקר". זו הייתה תקווה שהייתה מושתתת על אהבה למשפחתי ועל ידיעה שאני חייבת להילחם. המחשבה על ילדיי הייתה המנוע שלי להמשיך.
חלפו שנים מאז שהתגברתי על הסרטן, אבל התקווה, אותה תקווה שנטעה בי כוחות, ממשיכה ללוות אותי גם בימים הקשים של ימינו. ב-7 באוקטובר 2023, חג שמחת תורה, שוב נפל עלינו אסון. הפעם לא מדובר במלחמה אישית בגוף שלי, אלא במלחמה נגד אויב חיצוני שמטלטל את חיינו. קמנו לבוקר שחור. כל המדינה נכנסה למצב חירום בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", וגם אנחנו, משפחתי ואני, נאלצנו לעזוב את הבית שלנו במטולה ולצאת לדרך לא נודעת.
הבן הצעיר שלי, שחר, משרת בסדיר. שני בניי הנוספים – אורי וזיו – גויסו אף הם לצבא: אורי הלוחם נשלח לעזה, וזיו משרת בדובר צה"ל. נשארנו עם פחד עמוק וחוסר ודאות תמידי, חוששים מכל ידיעה שמגיעה מהחזית. אין לנו דרך לדעת מה קורה עם אורי בתוך עזה, ומתי נוכל שוב לראות ולחבק אותו. כל נסיעה לתל אביב כדי לפגוש אותו היא אירוע דרמטי, כי אין לנו בית לקבל אותו אליו – אנחנו חיים במלון בטבריה, חיים על מזוודות.
המלון הפך להיות הבית הזמני שלנו, אבל הוא רחוק מלהיות בית. הכנת ארוחה פשוטה הופכת לאתגר כשצריך לעשות זאת במקלחת. הכביסות נעשות בתור מסודר, כשבזמן ההמתנה יש שיחות כמו פעם, כשנשים היו נפגשות ליד הנהר. חדר האוכל המשותף הפך למקום מפגש עם קהילה שברוב הימים לא הייתה לנו אינטראקציה קרובה איתה.
אנחנו משתדלים להסתגל לחיים החדשים, אבל געגועים לבית שלנו מציפים אותנו כל הזמן. אני מחפשת את החום של הבית, את התחושה הזו של שייכות ומקום שבו אני יכולה לחבק את ילדיי כשהם חוזרים הביתה מהצבא.
אך למרות הקושי והכאב יש גם רגעים של תקווה. מתוך הסבל הגדול, למדתי שיש לי את הכוחות להעניק לאחרים, ואני ממשיכה להעניק גם בימים האלו.
במהלך המלחמה הצטרפתי לקורס "לצידך", וכבר במהלך הקורס התחלתי ללוות נשים נוספות המתמודדות עם סרטן השד. לא היססתי לרגע כשהציעו לי להצטרף. כבר שנים רבות שאני מלווה נשים במצבים דומים לשלי, ותמיד האמנתי שהניסיון האישי שלי יכול לסייע לאחרות. אני מקדישה זמן לשיחות איתן, ומוצאת נחמה בידיעה שהמילים שלי מצליחות לחזק ולהעניק תקווה.
אחת המתמודדות שליוויתי אמרה לי לאחרונה: "ידעתי שהשיחה איתך תחזק אותי". זה משפט שממלא אותי בכוחות להמשיך. אני מוצאת את עצמי אוספת כוחות גם מהן, מהנחמה שהן מצליחות למצוא במילים שלי. התקווה היא דבר הדדי – אני מעניקה להן, והן מעניקות לי.
אין ספק שההתמודדות עם המלחמה היא דבר אחר לגמרי מההתמודדות עם הסרטן. כשהייתי חולה הייתה לי שליטה מסוימת על הטיפולים ועל ההחלטות שנלקחו. הפחד מהמוות היה אישי, והצלחתי למצוא את הדרך להיאבק על חיי מתוך תחושת שליטה.
היום, כששלושת בניי נמצאים בצבא, אני מרגישה חוסר אונים מוחלט. אינני יכולה לשלוט בגורלם, אינני יכולה להגן עליהם. הפחד הזה, שלא אדע מה יעלה בגורלם, משתק אותי לעתים קרובות. לילות רבים ללא שינה, והמחשבות שאולי יקרה משהו לאחד מהם מלוות אותי בכל רגע.
אך למרות הכול אני מחפשת תקווה. אותה תקווה שמלווה אותי מאז ימי ההתמודדות עם הסרטן. אני מאמינה שגם עכשיו התקווה יכולה להיות הכוח שמחזיק אותנו ברגעים הקשים ביותר. היא זו שמניעה אותי להמשיך ולתמוך באחרים, להמשיך להיות נוכחת בחיי ילדיי, למרות המרחק הפיזי. אני יודעת שהכוח הזה, שהתגבש בי במהלך ההתמודדות עם הסרטן, ימשיך ללוות אותי גם במאבק הנוכחי.
אומרים שמה שלא הורג מחשל. אני לא יודעת אם זה באמת נכון, אבל אני כן יודעת שהקשיים שבדרך הופכים אותנו לחזקים יותר. אני מוצאת את החוזק שלי בליווי של נשים אחרות, במשפחה שלי, בתקווה שאני ממשיכה להיאחז בה בכל יום. אני בטוחה שעם כל האתגרים, התקווה היא הכוח שיאפשר לנו לעבור גם את התקופה הזו.
אוקטובר 2024