חשוב להבין, ילדים תמיד מרגישים ש"משהו קורה" בבית, גם אם לא יודעים במה מדובר, וזה כשלעצמו עלול לעורר פחד ומתח. לכן חשוב כן לשתף, כן להסביר, כל אחד לפי הגיל והיכולת שלו להבין.
ריכזנו בשבילך את כל מה שחשוב לדעת ואנו מקוות שהמידע יסייע לך.
אופן התפיסה של ילדים, בהתאם לגילם:
קטנטנים עד גיל שנתיים – הם בעיקר ירגישו את המתח. חבקו אותם חזק, תנו להם להיות קרובים אליכם. הם לא יבינו הסברים ארוכים, אבל הם יבינו חיבוק חם ומילה טובה.
גילאי 3-6 – הם עלולים לחשוב שהם יכולים להידבק. הרגיעו אותם שזה לא מידבק. מכיוון שמסגרת הזמן בתפיסה שלהם היא קצרה, הם עלולים לחוות תסכול לנוכח התמשכות המחלה והטיפולים. נסו לשמור על שגרה כמה שאפשר, זה יעזור להם להרגיש בטוחים.
גילאי 7-13 – הם כבר מבינים יותר וכנראה ידאגו לך. אולי ירצו לדעת יותר על המחלה והטיפולים. הם עלולים לפתח תחושה של אשמה כאילו התנהגותם או המתח הכרוך בגידולם גרמו למחלה, חשוב להביע בפניהם הערכה על מאמציהם להתנהג "אקסטרה" טוב יותר ולהשרות את התחושה שאוהבים אותם כמו לפני המחלה. חשוב שיתמידו בפעילויות פנאי ויידעו שמותר להם ליהנות גם כשאמא חולה. רצוי לשתף את הילדים לגבי מי האנשים המודעים למחלה, כדי למנוע מהם מתח מיותר.
מתבגרים – זו תקופה מורכבת ממילא. לצד החשש והחרדה, הם עשויים להיות מודאגים לגבי התורשה של המחלה, לחוש מבוכה לגבי המראה החיצוני של אמא, ולהיות בקונפליקט בין הצורך בפיתוח עצמאות לבין הצורך של המשפחה להיות מאוחדת בשל המחלה. הם עלולים לכעוס, להתבייש, לפחד. הם עלולים לחוות קושי בשיחות עם חבריהם, שינסו להימנע מלדון במחלה כדי לא להעציב אותם, דבר שעלול להביא להתבודדות המתבגר דווקא בתקופה שתמיכת חבריו חשובה. עבור חלק מהמתבגרים, פגישה אישית עם הרופא.ה עשויה לסייע לתחושה של בגרות, ולידיעה שלא מסתירים מהם מידע.
הכנה לשיחה עם הילדים
- חשוב לקבוע את עיתוי השיחה לשעה בה הילדים לא עייפים ולא צפויות הפרעות. יש לבחון את השאלה האם לשוחח עם כל ילד בנפרד או יחד.
- אל תפחדו להשתמש במילה "סרטן". עדיף שישמעו את זה מכם. אפשר גם להשתמש במונח "גידול" אם נוח יותר, אך עדיין חשוב שיבינו את הקשר לסרטן.
- חשבו יחד על שאלות שעלולות לעלות במהלך השיחה ואיך להגיב להן כמו למשל "האם את הולכת למות?" "האם אני גרמתי לזה?", "האם את גרמת למחלה?" "האם גם אני אחלה בסרטן?" "האם החיים יחזרו לקדמותם?" ועוד.
- יתכן והילדים לא יגיבו כלל כדרך להתמודד עם המצב, ויתכן שתחוו סערת רגשות משותפת. בסופו של דבר, אבחון של סרטן הוא אירוע מאיים. חשוב לתת להם לבטא את הרגשות שלהם.
- זה בסדר לבכות יחד.
- חזקו את תחושת הביטחון שלהם והדגישו כי אמא מקבלת טיפול טוב, שדואגים לאמא ועדכנו אותם בהתקדמות הטיפול
- עודדו אותם להמשיך ולשאול שאלות גם בהמשך
אנחנו יודעות, זו שיחה קשה ומפחידה. אין דרך "נכונה" לעשות את זה.
זכרי שאת מכירה את הילדים שלך הכי טוב.
את לא לבד ואת לא צריכה לעבור את זה לבד.
אנחנו זמינות לכל שאלה והתייעצות וגם ניתן להגיע לשיחה אצלנו בנושא עם ד"ר מירי נהרי, פסיכולוגית רפואית בעמותה.
לתיאום: טל' 03-6021717 דוא"ל callus@onein9.org.il
הטקסט מבוסס על פי
Preparing Parents for Talking to their Children, Stages in Children’s Understanding of Illness, in: L. Baider et al. Cancer and the Family, Wiley, 2000.
לכתבה: "עוברים את זה ביחד: איך לשתף את הילדים כשאמא חולה בסרטן השד?" ד"ר מירי נהרי, פסיכולוגית רפואית באחת מתשע ועו"ס יעל יגור, מנהלת מערך תמיכה מקצועית בעמותה, NRG, 20.10.2011
לכתבה: בשורה קשה: איך לספר שלאמא יש סרטן השד? ynet 1.1.2013
לספר: סבתא לוחמת, נכתב ע"י אורית סגל.
אצלנו בעמותה קיימת חוברת הקומיקס "מדיקידס לילדים – מה קרה לאמא של שירה?", שתורגמה לעברית על ידינו. החוברת מסבירה לילדים באמצעות קומיקס ובשפה פשוטה על סרטן השד של אמם. ניתן לפנות אלינו בטלפון: 03-6021717